פסק-דין בתיק ת"א 30807-12-10

מהות התביעה

1.       התובעים 2-7 הם ילדיהם של המנוחים נביהה אליאס (עמאש) עספור ז"ל שנפטרה בשנת 1984 וג'בור עספור ז"ל שהלך לבית עולמו בשנת 1937.

          התביעה בתיק זה עניינה מקרקעין שהיו בחלקם בבעלות הורי התובעים ובחלקם האחר בבעלותם הישירה של התובעים. נסחים היסטוריים שהוצגו מלמדים כי לתובעים, כולל הוריהם, היו זכויות בעלות בחלקות 30, 31, 45 ו- 46 בגוש 10315 הנמצאות כיום בתחום הישוב עדי, וכן בחלקות 26 ו- 27 בגוש 10297 מאדמות שפרעם (להלן: "המקרקעין"). לימים הוקנו זכויות התובעים לאפוטרופוס לנכסי נפקדים וממנו לרשות הפיתוח. 

2.       בתביעתם עתרו התובעים לפסק דין המצהיר כי הם אינם נפקדים וכי הנתבע 1 - האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: "האפוטרופוס"), חייב ליתן להם אישור על כך מתוקף סעיף 27(א) לחוק נכסי נפקדים, תש"י - 1950 (להלן: "החוק") כמו כן תבעו להצהיר כי המקרקעין משוחררים וכי זכויותיהם עדיפות על זכויותיה של הנתבעת 2 - רשות הפיתוח, וכי יש לבטל רישום המקרקעין על שם נתבעת זו ולהעבירו לשמם ולחילופין לפצותם בערכם של המקרקעין. בנוסף ולחילופין, עתרו התובעים לכך שבית המשפט יורה לאפוטרופוס להפעיל שיקול הדעת הנתון לו מכוח סעיף 28(א) לחוק באופן שיורה על שחרור נכסי התובעים לאחר התייעצות עם הוועדה המיוחדת בהתאם לסעיף 29 לחוק.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

3.       התובעים 2 - 7 הנם ילדיהם של המנוחים נביהה וג'בור עספור שהתגוררו עד ראשית שנת 1948 ברחוב יפו בעיר התחתית בחיפה. בכתב התביעה נאמר כי האח הבכור יוסף עספור (התובע 2) והאחות הבכורה הינד עספור (התובעת 3) דאגו לפרנסת המשפחה ועבדו בחברת הנפט העיראקית- Iraq Petroleum Company (להלן:"החברה"). התובע הועסק כרתך ואילו התובעת עבדה כמזכירה.

4.       ביום 9.2.1948 עזב התובע 2 את הארץ ללבנון, וכחודשיים לאחר מכן, ביום 3.4.1948 עזבה התובעת 3 אף היא את הארץ ללבנון, יחד עם יתר התובעים. אין חולק כי התובעים 2 ו- 3 המשיכו לעבוד בסניף החברה בלבנון עד לפיטוריהם ביום 31.12.1949.

5.       הטענה העומדת ביסוד התביעה הנה כי מעברם של התובעים 2 ו- 3 ללבנון נבע מצרכי עבודה ובהתאם להחלטת מנהלי החברה בה הועסקו, ולא בשל הלחימה שהתחוללה באותה עת בארץ. לדבריהם, עם העברתה של התובעת 3 ללבנון, לאחר שהתובע 2 הקדים אותה בחודשיים, נאלצו גם יתר בני המשפחה, שהיו סמוכים על שולחנם של השניים, להעתיק מגוריהם ללבנון. הואיל ועזיבתם של התובעים את הארץ לא נבעה מפעולות צבאיות או מחשש להן, הרי חייב האפוטרופוס לנכסי נפקדים למסור להם, לשיטתם, אישור בכתב שאינם נפקדים, בהתאם לסעיף 27 (א) לחוק ולהורות כי נכסיהם חדלו מהיות נכסי נפקדים כאמור בסעיף 27(ד) לחוק.

6.       בפתח כתב ההגנה שהגישו, טענו הנתבעים כי התביעה התיישנה לפני עשרות שנים, בשים לב לכך שהמקרקעין הוקנו לאפוטרופוס בשנת 1948 ונמכרו לרשות הפיתוח עוד בשנת 1953. בנוסף, טענו הנתבעים לשיהוי בהגשת התביעה משך עשרות שנים, שיהוי שיש בו די על מנת להצדיק סילוקה של התביעה על הסף.

7.       לגופו של עניין, טענו הנתבעים כי נפקדותם של התובעים נובעת משהייתם בלבנון ולא בשל המעבר ממקום למקום. לכן, החלופה החלה בעניינם  היא החלופה השניה ולא השלישית להגדרת "נפקד" שבסעיף 1 לחוק, ומשכך הרי שאין תחולה להוראות סעיף 27 על עניינם.

          עוד הוסיפו הנתבעים כי מהמסמכים שהוצגו על ידי התובעים עצמם, עולה כי התובעים 2 ו- 3 פוטרו (Discharged) מעבודתם בחברה בחיפה ורק לאחר שעברו ללבנון התקבלו לעבודה בסניף החברה שם. התובעים 1, 4-7 בחרו מרצונם לעבור ללבנון בעיצומם של הקרבות שהתחוללו אותה עת בחיפה, ולכן אינם נכנסים לגדר הנסיבות המנויות בסעיף 27 לחוק.

8.       הנתבעים ציינו כי נכסי האפוטרופוס נמכרו לרשות הפיתוח וממכר זה מוגן, שריר וקיים בהתאם לסעיפים 17-19 ו-28(ג) לחוק, ובכל מקרה אין נפקד, אשר רכושו שוחרר, זכאי אלא לפיצוי כספי על פי חוק, בהתאם לסעיף 28 לחוק.

טענת ההתיישנות

9.       בתשובה לטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים בכתב הגנתם, הפנו התובעים לסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") הקובע, בין היתר, כי חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים. לשיטתם, מאחר והמקרקעין בהם עסקינן עברו הליכי הסדר, הרי שהוראות חוק ההתיישנות לא יחולו על תביעות לקיום זכות בהם.

10.     דומה כי בכך נתפסו התובעים לכלל טעות בפרשנות הסעיף. ההלכה המחייבת לגבי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין ניתנה בע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פד"י נד(3), 487 מפי כב' השופט מצא, שם נקבע כי:

"מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הייתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. בכך עברה מן העולם תפיסת הדין הקודם שהכירה בהתיישנות הן כטענת הגנה בתביעה לסילוק יד, ובמקרים מסוימים אף כאמצעי לרכישת הבעלות במקרקעין (ראו: י' ויסמן חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 - מגמות והישגים [5], בעמ' 82 וכן י' ויסמן דיני קניין - חלק כללי [6], בעמ' 319). משמע, כי הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים (דוגמאות להסתמכות על סעיף 159(ב), בהקשרו הענייני הנכון ניתן לראות, למשל: בע"א 547/74 חטיב נ' מדינת ישראל [2] וברע"א 2203/91 חאלד נ' מינהל מקרקעי ישראל [3]). ואף לא למותר לציין, כי גישה זו אינה אלא חלק מן התפיסה המושרשת, שעל-פיה נתפרש המונח "זכות במקרקעין" שבחוק המקרקעין כחובק זכויות קנייניות בלבד (ראו: רע"א 2267/95 האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד [4], בעמ' 864-863 והאסמכתאות המאוזכרות שם וכן האמור בספרו של פרופ' ויסמן דיני קניין - חלק כללי [6], בעמ' 122)". (ההדגשה אינה במקור - א.ט).

          גם בפסיקה מאוחרת, חזר בית המשפט על הלכה זו בקבעו כי זו ההלכה המחייבת לעניין פרשנות סעיף 159(ב) הנ"ל. (ראו לדוגמא: ע"א 1559/99 צימבלד נ' תרג'מן, פד"י נז(5), 49).

11.     מאחר והזכויות במקרקעין רשומות כיום ע"ש רשות הפיתוח, הרי שלא מדובר בתביעה לקיום זכות רשומה של התובעים. נכון הוא שבעבר היו זכויות הבעלות לגבי המקרקעין רשומות ע"ש התובעים, לאחר שהקרקע עברה הסדר, אולם רישום זה נמחק וכיום רשומות הזכויות ע"ש רשות הפיתוח, בעוד התובעים מבקשים לתקוף נפקותו של רישום זה. די בכך על מנת להוציא התביעה מתחולת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין ולהכפיפה לדיני ההתיישנות הרגילים, החלים על פי חוק ההתיישנות.

12.     סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות בתביעות מקרקעין הנה חמש עשרה שנה, ואם נרשמו בפנקסי המקרקעין לאחר הסדר, עשרים וחמש שנה. סעיף 6 מורה כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. גם אם אתעלם, לצורך הדיון, מן המועד שבו הוקנו המקרקעין לאפוטרופוס ואתייחס אך ורק למועד שבו נרשמו הזכויות לגביהם ע"ש רשות הפיתוח, הרי שתקופת ההתיישנות של 25 שנה חלפה לפני זמן רב.